"עבדתי עבור הממשלה"- מספר לי זאזא, איש גדול גוף בן חמישים פלוס, כפות ידיו ענקיות, עינייו כחולות-טובות, מקפיד שלא להוסיף פרטים על מהות עבודתו.

"בשנת 2004 נאלצתי לעזוב. ניצלתי את העובדה שביתי הייתה זקוקה לטיפול רפואי באמריקה ונסעתי. חמש עשרה שנים הייתי שם. הייתי נהג משאית coast to coast, ובסוף היו לי שבע משאיות. השנה החלטתי לחזור. התגעגעתי. לריח, למאכלים, להרים, לחברים, לגיאורגיה שלי" – הוא מספר ב"אנגלית שבורה של נהגים", כהגדרתו. אבל עיניו חצויות. ואולי לא השלים עם החזרה, ואולי לא הכול נוצץ במולדת "גיזת הזהב", ואמריקה תקרוץ שוב. בינתיים הקים מלון בעיירת הולדתו בקווקז הגבוה, והוא יושב על המרפסת ומארח מערביים בהכנסת האורחים הנעימה ומלאת הכוונות של הגיאורגיים.

אגדה גיאורגית, אחת מיני רבות, מספרת כי כאשר חילק אלוהים את נדל"ן-תבל בין העמים, התמהמהו אנשי ההרים הגיאורגים בהגשת בקשותיהם ולא עמדו בתנאי המכרז, יש אומרים שאולי היו רוויים ביין וצ'ה צ'ה… משקבלו על כך, החליט אלוהים לתת להם את פיסת הקרקע האחרונה שייעד לעצמו, את גן עדן. וכך זכו אלו באדמות הפוריות המוריקות והירוקות שבין הרי הקווקז הגבוה לקווקז הנמוך, ואלו שבמרחק נגיעה כמעט מהים הכספי, עד נגיעה בים השחור.

גיאורגיה ירוקה- מוריקה- נעימה- טעימה- מלאת אגדות וקדושה וסיפורי כיבושים וניצחונות, תור זהב ושוב כיבוש, תרבות וקידמה, עוד כיבוש ומלחמה וחוזר חלילה. אלפי שנים של מלחמות ומאבקים הפכו את אנשיה פטריוטים לאדמתם וארצם, עיקשים ובעלי גאווה, והנה בשלושים השנים האחרונות – שוב זכו לעדנה והשתחררו מאחיזת אימא-רוסיה.

אז זהו, שלא כל כך עדנה היא ולא כל כך השתחררו. אני מניח שזאזא אותו פגשתי היה מאנשי מנגנון הביטחון, נאמני הנשיא שהודח, אדוארד שווארנזה, ב"מהפיכת הוורדים" הרומנטית של מיכאיל סאקשווילי בשנת 2004. גם סאקשווילי זה, שהיה כריזמטי ומלא רפורמות מערביות כרימון וקידם את המדינה החדשה, סיים את דרכו הפוליטית כעבור תשע שנים פלאס מלחמה עם רוסיה ב- 2008, בהאשמות בגין מעשי שחיתות ונאלץ לגלות מארצו.

המאבקים בקווקז לא תמו. אבחזיה. אוסטיה. השכנה ארמניה. אימא- רוסיה. המאבקים מצויים רק בהפוגה. ובינתיים הארץ היפה הזו על אנשיה הטובים ממשיכה לספק מכל טוב האדמה הפוריה, יין משובח, ירקות ופירות ביו- נטורל, נופי בראשית של הרים מחודדים, קניונים שוצפי מים, מוזיקה וואקלית נוגעת וגם תחושה של בית.
אני לחלוטין בעד זאזא, לקסו, לבאני נאזי וכל הטובים האחרים שפגשנו, ומאחל להם מכל לב שיצליחו להצעיד את ארצם למחוזות טובים נוספים.

כבר שישה ימים שאני מטייל בה ,שוב, הפעם עם בני משפחתי הכי הכי קרובים, קבוצת "הנרקיסים 40", נהנים עד מאד משלל הטוב של הארץ הזו ומהביחד שלנו, נוגעים בהרים, חוצים עמקים, אוכלים וצוחקים. איזה כיף, כי אין כמו משפחה, אין.