הסיפור העממי מספר את סיפור "העין הכחולה" לפיו דרקון איום ונורא הטיל חתיתו על תושבי דרום המדינה, חמד וחטף בעיקר את בנותיהן והעלימן לנצח בתוך מאורתו. טיכסו התושבים עצה הכיצד לעצור הרעה והחליטו ללכוד את הדרקון הנורא, ויהי מה. הדרקון התחבא במעבה מערה ביער עבות והציידים בעקבותיו. לאחר ימים ארוכים של מארבים ומאמצים, הצליח דייג מנוסה ואמיץ במיוחד שהתקרב מרחק נגיעה אל גופו של הדרקון, ושלח צלצל ששיפד את עינו ובכך עכבו ונטל ממנו את כושר התנועה. או אז מיהרו חבריו, ושיפדוהו עד שהכניעוהו. מעינו של הדרקון המתבוסס החלו לפתע לזלוג מי טורקיז זכים, מתיזים לכל עבר, זרמם קבוע ואינו פג לרגע. טעמו התושבים את המים ומצאו אותם טובים ובעלי סגולה. מאז, משמשים מים אלו רבים רבים, את מבקשי המרפא, את הבאים מקרוב ומרחוק.

"מהו מוסר ההשכל המסתתר?"- שאלתי, וחברי האלבני מיהר להשיב ולקבוע נחרצות : " דבר אינו מסתתר, העובדה כי מעינו של הדרקון הנורא יוצאים מי-נצח, מי-חיים, מעידה כי גם מן הרע יוצא בסוף טוב. פשוט כך".

נו, נו… איני בטוח שהבנתי את מוסר ההשכל לאשורו, או שאני מסכים עמו, אולם עם סיפורים אמונות ונרטיבים קשה להתווכח, במיוחד של תרבויות שאינן שלך.

באלבניה קיימים שני אתרים גיאולוגיים שנקראים "העין הכחולה", האחד בדרום המדינה, השני בצפונה, בהם בריכות ונביעות מי טורקיז לנצח, כנראה דמעות דרקונים רעים, לך תתווכח. המים קרים ומרווים במיוחד. מי דרקונים זכים.

"ואצלכם ישנם סיפורים ואגדות דומות"? – הוא שאל.
"אצלנו לא ביקרו דרקונים, גם לא דובים" – השבתי.
"אצלנו בעיקר קיימים הסיפורים של המעטים מול הרבים, החוכמה מול האיוולת, כך היה אז וכך קורה היום. לכם יש את הגיבור סקנדרבג שהביס את הטורקים ולנו יש סיפורי בודדים שעשו מעשי גבורה כמו אותו דייג עם הצלצל, טרומפלדור, הגנרל עם הרטיה או חברו עם התחבושת, אבל הם לא נלחמו בדרקונים" – ניסיתי לדוג עבורו סיפורים, ללא הצלחה יתרה.

"עזוב, מים עדיפים. בטח ובטח אם הם כחולים וטעימים, גם אם מדרקון באו" – ניסיתי לסכם ולהיחלץ.

שמעתי באלבניה עוד סיפורים ואגדות אחדות ועודי מנסה להתאימן ולהבינן האם קשורות המה למציאות הלא-פשוטה של המעטים והלא מתרבים במדינה זו.